אני לא כותב כל יום אבל אחרי שנה וקצת אני כבר לא יכול יותר.
אני מלא בעצב וכעס ודברים שלא מובנים לי.
איך טוהר לא איתנו היום.
כל השנה כל יום כל שבת כל חג כל יום הולדת הכל יום כל המשפחה חושבת עליה.
לא מצליחים להבין את המציאות הזאת.

חינכו אותה בדרך ארץ.
לתת לתרום לעזור להקשיב הכל היא עשתה כמו בספר.י"ג וי"ד.
תותחית שאין שני לה.
סללה לעצמה שטיח מזהב.
חיל האויר הכל היה מוכן לה להצליח בחיים.

אבל לא לא ולא הלכה למסיבה ולא חזרה.
איפה יכול להיות דבר כזה.
שלושת הנאשמים עשו את מה שהם עשו והיום מנסים לתשתש את האמת כאילו שהם עוד היו בסדר.
הם איבדו צלם אנוש לחשוב שזה בסדר לעזוב אדם גוסס בצומת להבים ללא השגחה 15 דקות עד שאמבולנס מגיע זה לא הרג זה רצח רצח רצח.

יחד עם זאת כואב לי ומדאיג אותי דבר נוסף שרוב הרוקדים הם חיילים יהודים שלא עשו דבר כל כך פשוט לחייג שיחה אחת.
על מה כולם חשבו חבורה של אנשים חסרי רגש לחשוב שהם יהודים ולא אויבים.
בתאונת דרכים לא מתקשרים? אדם נופל ברחוב לא מתקשרים? במקרה של אלימות ברחוב לא מתקשרים?איפה כולם היו?
שיחה אחת, חבורה של כלומניקים, אפסים וחסרי אחריות שלא שווים כלום.
מקווה שכולכם תהיו לבד בדיוק כמו שטוהר היתה לבד.
אני כותב את זה ומרגיש שטוהר מעלי מחייבת אותי לכתוב את זה.
אני מבקש כמה שיותר שיתופים לא רק לייקים חשוב מאוד.